החלטה בתיק רע"א 9064/11

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון) מיום 1.11.11 בע"א 16639-09-10, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ברקוביץ') מיום 8.6.10 בת.א. 22810-08 ונדחה ערעור שכנגד שהגישו המבקשים. ביסוד הבקשה ניצבת שאלת פינוים של המבקשים, דיירים מוגנים בדירה השייכת למשיבה, מן הדירה.

רקע

ב.       המשיבה, חברה זרה, היא הבעלים של דירה ברחוב מאפו 24 בתל אביב, הידועה כחלק מחלקה 5 בגוש 6906 (להלן הדירה). המבקשים, בני זוג, הם דיירים מוגנים בדירה החל משנת 1980.

ג.       ביום 17.11.99 הגישה המשיבה תביעה לפינוים של המבקשים מהדירה, בעילה של נטישה ואי-תשלום דמי שכירות (ת.א. (תל אביב) 104150/99; להלן התביעה הראשונה). בתביעה נטען, בין היתר, כי המבקשים מתגוררים בגואטמלה החל משנת 1990. בפסק דין מיום 22.7.01 (השופט מור) נדחתה התביעה, בין היתר נוכח הצהרתו של המבקש 1 (להלן המבקש) כי בכוונתו לשוב לישראל לצמיתות.

ד.       ביום 1.4.08, ומשהמבקשים לא חזרו להתגורר בישראל, הגישה המשיבה תביעה נוספת לפינוים מהדירה, בעילה של נטישה (ת.א. 22810-08). בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, עובדתית, כי המבקשים מתגוררים בגואטמלה החל משנת 1990 (נאמר כי המבקשת 2 (להלן המבקשת) שבה להתגורר בדירה בחודש נובמבר 2008, לאחר הגשת התביעה השניה); כי משנת 1999 התגוררו המבקשים באותה דירה בגואטמלה; כי בתם של המבקשים נמצאת במסגרת חינוכית בגואטמלה; כי המבקש לא עמד בהצהרתו (שניתנה במהלך התביעה הראשונה) לשוב לישראל במהלך שנת 2002; וכי ברבות השנים התבסס מעמדו של המבקש במקום עבודתו בגואטמלה. ממצאים אלה, כך נקבע, משמשים אינדיקציה משמעותית לשלילת מגורי קבע בדירה. עוד נקבע, כי המשיבה הציגה "עובדות מהן עולה שאין להם [למבקשים - א"ר] כוונה ממשית" לשוב לדירה. על יסוד כל אלה נקבע, כי התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה. עם זאת נקבע, כי "חומרת תוצאת הפינוי עולה במקרה זה על חומרת ההפרה", ועל כן ניתן למבקשים - בהתאם להוראת סעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 - סעד מן הצדק, המונע את פינוים, וזאת כנגד תשלום סך של 25,000 ש"ח למשיבה.

ה.       המשיבה עירערה על פסק דינו של בית משפט השלום, בטענה כי לא היה מקום ליתן למבקשים סעד מן הצדק (ע"א 16639-09-10). המבקשים הגישו ערעור שכנגד, המופנה כנגד קביעתו של בית משפט השלום כי התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה. בפסק דינו מיום 1.11.11 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שכנגד בקבעו (פסקה 21), כי "מסקנתו של בית משפט קמא [לפיה התגבשו יסודותיה של עילת הנטישה - א"ר] מעוגנת היטב בחומר הראיות, אשר הונח לפני בית המשפט, ולא מצאתי סיבה לסטות ממסקנתו". באשר לסעד מן הצדק צוין (פסקה 28), כי "לעתים מזומנות, וכבענייננו, מתנה בית המשפט את מתן הסעד מן הצדק, בתשלום פיצויים על ידי הדייר לבעל הבית", וכי "בפסיקה, של בתי המשפט המחוזיים והשלום, גם הוזכרה האפשרות לבצע התנאה הפוכה. היינו, פינוי הדייר בתנאי שבעל הבית יעמוד בתנאי מסוים". נקבע, כי "אין מקום להעניק למשיבים סעד מהצדק, באופן שכנגד תשלום למערערת, ימשיכו אלו להיות דיירים מוגנים" (פסקה 35). בהקשר זה העניק בית המשפט המחוזי משקל רב לעובדה שבניגוד להצהרתם בגדר התביעה הראשונה, לא שבו המבקשים להתגורר בדירה. נקבע, כי "הצדק יימצא דווקא בהתנאת הפינוי בתשלום על-ידי המערערת [המשיבה - א"ר], וכאחת העתירות החלופיות של המערערת". על כן נקבע, כי "כנגד תשלום של 25% מאשר היו זכאים המשיבים לקבל מהמערערת, אם האחרונה הייתה מבקשת לרכוש הזכויות בעת שהמשיבים היו מבקשים להעבירן (להלן סכום הפיצוי), יפנו המשיבים את הדירה".

הבקשה

ו.       מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען ראשית כי בית המשפט המחוזי "התנה את פינוי הדירה ב'סעד מן הצדק' 'חדשני וחריג' לפיו כנגד פינוי הדירה תשלם המשיבה - 'בעלת הבית' - למבקשים - 'הדיירים המוגנים' - 25% משווי חלקם בדמי המפתח". נטען, כי הסוגיה של הענקת 'סעד מן הצדק הפוך' היא סוגיה חדשנית, אשר טרם עברה תחת שבט ביקורתו של בית משפט זה, ועל כן מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כן נטען בהקשר זה, כי "קיים קושי משפטי של ממש המעניק לבית המשפט את הסמכות להעניק 'סעד מן הצדק הפוך'", וכי על פי לשונו של סעיף 132 לחוק הגנת הדייר "שיקול דעתו של בית המשפט הינו לסרב לתת פסק פינוי ובמקרה שכזה להתנות את הפינוי בתנאים, אך אין לו שיקול דעת להפיכת היוצרות; היינו להתנות פינוי בתנאים" (סעיף 16 לבקשה). עוד נטען בבקשה כנגד קביעותיהם של בתי המשפט קמא, כי "במבקשים התגבשו כלל יסודותיה של עילת הנטישה". נטען, כי במועד פסק דינו של בית משפט השלום התגוררה המבקשת בדירה, ועל כן אינה בבחינת "נוטשת", וכי "המועד המקרי בו הוגשה התביעה הכריע את גורלה". לבסוף נטען, כי "לא הייתה כל הצדקה עניינית להתערבות בית המשפט המחוזי בשיקול דעתו של בית משפט השלום" באשר למתן סעד מן הצדק. בהקשר זה נטען, כי גם אם סבר בית המשפט המחוזי שהסכום שנפסק בפסק דינו של בית משפט השלום מקפח את המשיבה "היה רשאי להגדיל את שיעורו של הפיצוי נשוא ה'סעד מן הצדק'" (סעיף 44 לבקשה).

ז.       התבקשה תגובת המשיבה (החלטת השופט דנציגר מיום 14.12.11). בתגובה מיום 22.1.12 נאמר, כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר רובן של השגות המבקשים "נוגעות לקביעות עובדתיות ולמסקנות של הערכאות דלמטה", ובאשר הם חפצים לקיים דיון ערעורי נוסף באותן קביעות עובדתיות. נאמר, כי "הבקשה תחומה באופן מובהק לעניינם הפרטי של הצדדים". לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשים אינם "זכאים לסעד מן הצדק, באופן שכנגד תשלום למשיבה ימשיכו להיות דיירים מוגנים", ועל כן אין יסוד לטענת המבקשים כי ניתן "סעד מן הצדק הפוך". נאמר, כי הפיצוי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפנים משורת הדין ובהתאם לסמכותו הטבועה של בית המשפט. עוד נטען, כי אפילו נופלת פסיקתו של בית המשפט המחוזי בגדר סעד מן הצדק, כמשמעותו בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר, אין המדובר בסוגיה חדשנית ומדובר ביישומה של הלכה קיימת. לטענת המשיבה, "לבית המשפט שיקול דעת רחב בהכרעה אימתי יוענק הסעד מן הצדק, ובקביעת תוכנו של הסעד" (סעיף 38 לתגובה). נטען, כי פינוי הדירה כנגד מתן פיצוי למבקשים הועלה כסעד חלופי בערעורה של המשיבה בבית המשפט המחוזי, והמבקשים לא טענו להיעדר סמכות ואף הביעו את הסכמתם העקרונית לעקרון של "פינוי הדירה כנגד פיצוי". לבסוף נטען בתגובה, כי יש לדחות את טענות המבקשים באשר להתגבשות יסודותיה של עילת הנטישה. נטען, כי מדובר בטענות המופנות כנגד ממצאי עובדה שנקבעו בערכאות הקודמות, וכי קביעותיהם של בתי המשפט הקודמים עולים בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בפסיקה "לפרש את החוק בצמצום".

ח.      בהחלטת השופט דנציגר מיום 8.2.12 נקבע כי הבקשה תידון בפני הרכב. הדיון שהתקיים ביום 7.2.13 התמקד בטענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי הורה על מתן "סעד מן הצדק הפוך", והצדדים שבו וחזרו על טענותיהם בסוגיה זו, צד צד וטענותיו. המבקשים התמקדו בטענה, כי אין בנמצא יצור ושמו "סעד מן הצדק הפוך", שכן המחוקק בחוק הגנת הדייר עשה מלאכה פרטנית והגדיר במדויק את העילות, וסעד מן הצדק אין פירושו פינוי, אלא הותרת הדייר במושכר שתיתכן בתנאים כאלה ואחרים. מנגד נטען מטעם המשיבה, כי בשל ההגנה החוקתית על זכות הקניין יש לבית המשפט סמכות טבועה לעצב את דרך הטיפול, ובמקרה דנא נפלה ההכרעה לתשלום מסוים חרף הפינוי, בשל תשלום דמי מפתח על-ידי המבקשים וכן תשלום דמי שכירות חרף הנטישה.

הכרעה

ט.      בידוע הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן באנו לכלל מסקנה שאין להיעתר לבקשה. אציין כבר בתחילה, כי לא ראינו להידרש לטענות המבקשים באשר להתגבשות יסודותיה של עילת הנטישה, שבא כוחם גם לא חזר עליהן בטיעונו בעל פה, ויפה עשה לעניין זה. עסקינן בטענות הנסבות - באופן מובהק - על קביעות עובדתיות שאין בית משפט של ערעור, קל וחומר בגלגול שלישי, נוטה להתערב בהן (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם, 15.11.99; הנשיא ברק)). יצוין, כי כנאמר בבקשת רשות הערעור עצמה "המבקשים אינם חולקים על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום", כך שגם לשיטת המבקשים טענות אלו אינן מצדיקות לאמיתן מתן רשות ערעור.

י.       למעלה מן הצורך אוסיף, כי בתי המשפט הקודמים זקפו לחובתם של המבקשים -ובדין עשו כן - את העובדה, שהמבקשים שהו בגואטמלה החל משנת 1990, וכן את העובדה שגם לאחר שהמבקש הצהיר, בגדר התביעה הראשונה - שהדיון בה הסתיים בשנת 2001 - כי בכוונתו לשוב להתגורר בישראל, לא כך נעשה. גם בטענת המבקשת (סעיף 13 לתצהירה בבית משפט השלום), כי היא מתגוררת בדירה החל מחודש נובמבר 2008 - חודשים ספורים לאחר הגשת התביעה השניה בבית משפט השלום - אין כדי להטות את הכף לזכות המבקשים. בחקירתה הנגדית לא הצליחה המבקשת להסביר מדוע החליטה לשוב ולהתגורר בדירה במועד זה דווקא (עמ' 21 שורות 22-18 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, וכן עמ' 22 שורה 28 - עמ' 23 שורה 3), והדעת נותנת כי מדובר בניסיון לחלץ את המבקשים מגדר עילת הנטישה. לכך כמובן אין להסכים.

יא.     אשר לטענות המבקשים בנוגע לסעד מן הצדק; סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע כלהלן:

"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת".

יב.      הוראה זו משמיעה לנו, כי בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט לסרב ליתן פסק דין של פינוי, הגם שהוכחה עילת פינוי. מדובר, בסופו של יום, בשאלה של צדק:

"הסעד מן הצדק כשמו כן הוא: הוא בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין" (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן (לא פורסם, 2.11.92; הנשיא שמגר)).

יג.      בית משפט זה הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208; השופט בייסקי). כפי שצוין זה מכבר, "מבית-משפט זה צריך ... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159 (מ"מ הנשיא בן פורת); ראו גם רע"א 1406/10 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' לנקרי (לא פורסם, 28.4.10) והאסמכתאות שם).